ראייה חדשה על חמץ, מצה..ומה שביניהם.

 שעורה

בפרק י"ב בספר שמות, מצווה אלוהים בפעם הראשונה על עם ישראל לאכול מצות שבעה ימים, כזכר ליציאת מצרים. (שמות י"ב, ט"ו).  ספר דברים מאחד בין הסיפור על אפיית המצות בחיפזון על ידי בני ישראל,  שלא "הספיק בצקם להחמיץ " ובין הציווי האלוהי של אכילת המצות. (דברים ט"ז, ג).  אך מדוע חל איסור כה חמור על אכילת  חמץ בפסח, עד כדי .."ונכרתה הנפש ההוא מישראל" , אם המצות נועדו לזיכרון מקרה זה בלבד? ומדוע לא חל עונש דומה גם על אי ישיבה בסוכה, שמשמרת אף היא את זיכרון יציאת מצרים?

קריאה בוחנת יותר בפרק י"ב בספר שמות, מגלה כי המצווה לאכול מצות ניתנה לעם ישראל מספר ימים לפני היציאה עצמה, וממילא לפני שארע סיפור אפיית המצות. (פסוקים ט"ו, י"ז ו-כ'  וכך גם בפרקים הבאים לאחר היציאה). אכילת המצות ניתנה כהוראה למשה על ידי אלוהים כאחד המרכיבים ההכרחיים בחגיגת  סדר הפסח הראשון, שחל בערב היציאה. הנימוק בספר שמות: : "כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים" (שמות י"ב, י"ז). כלומר אכילת המצות מסמלת את כוח ידו של האל שהוציא אותנו בחוזק יד מארץ מצרים (שמות יג, ג, י"ג ד'). כיצד קשורה יציאה מבוהלת ואפיית מצות בלית ברירה, לחוזק אלוהי? האם ישנה סיבה עמוקה יותר לאיסור אכילת החמץ בפסח?

לחם בעת העתיקה היה המאכל הבסיסי והחשוב ביותר בתפריט ושם נרדף למזון כולו. מפאת חשיבותו  הפך למקודש. הלחם היה גם סמל תרבותי, שייצג את העם האוכל אותו . בסיפור פגישתם של יוסף ואחיו, מסמל הלחם את התהום המפרידה בינו לבינם ובין ישראל למצרים. בסעודה המשותפת לכאורה שערך להם, שמו עבדיו המצריים את הלחם "לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם, כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם, כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם" (בראשית מ"ג, ל"ב). הן האחים והן לחמם היו תועבה למצרים. ומדוע? משום שהמצרים היו חקלאים יושבי קבע ואחי יוסף נודדים ורועי צאן. איבת עולם נטושה בין שתי התרבויות הללו כבר מראשית האנושות, מן הרגע שבו רצח קין החקלאי את הבל האיכר. החקלאים חששו מן הרועים שעלו עם עדריהם על השדות החקלאיים, או על הכרמים בכל פעם שהייתה בצורת ולא היה מספיק מרעה במדבר. המצרים שאף הם תיעבו את הרועים כינו אותם "שאסו" – שוסים, פורעי חוק וגנבים.

הלחם המצרי היה לחם חמץ. מצריים הייתה ידועה כארץ הדגן והלחם. בזמן המשוער שבו שהו בני ישראל במצרים, ניזון כל העולם העתיק מדייסות ומצות, מספר החקור הרומאי פליניוס. באותה תקופה כבר הכירו המצרים את סוד התפיחה ואפו לחם תופח. לצורך אפייתו השתמשו בתנור, כנראה עוד המצאה מצרית. מאפיות גדולות מן התקופה שבה שהו בה בני ישראל התגלו במצרים. הרודוטוס, ההיסטוריון היווני מספר כי המצרים כונו "אוכלי לחם" על ידי העולם העתיק. לחם  במצרים היה יותר מאשר מזון, הכלכלה כולה התבססה עליו. הוא היה יחידת משקל, שכרם של הפועלים, הכוהנים והעבדים וקרבן לפני האלים המצריים. (הרודוטוס, ספר שני, 36-38).

מאפייתו של רעמסס השלישי


הרועים הנודדים, לעומתם אכלו מצות אפויות על גחלים. נודדים אינם יכולים לטלטל עמם  תנור כבד שהכרחי לאפיית לחם תופח, או להמתין עד שיחמץ השאור.  שאור הוא בצק שנשאר מאפייה קודמת (מכאן שמו), קלט שמרים מן האוויר והפך לגוש שמרים בעצמו. הכניסו אותו לבצק חדש שתפח גם הוא כעבור מספר שעות ורק אז אפו אותו ללחם. מילת המפתח באפיית מצות היא המהירות. שרה  אפתה "עוגות" – מצות עגולות לשלושת המלאכים ש"קפצו" לביקור, ולוט אפה במהירות מצות למלאכים שהביא משער העיר. בשני המקרים נאפו הללו בחיפזון - מילת המפתח ביציאת מצרים. עד היום אופים הבדואים הנודדים במדבר עוגות מצות, בדומה לאלה שאפו יוצאי מצרים. המצה אולי גסה ופשוטה בהשוואה ללחם המצרי המעודן, אך היא לחם החופש. אי אפשר לשעבד נודדים שאין להם אדמה ובית. הם נעלמים יחד עם צאנם.

כעת ניתן להבין מדוע נאסר לאכול חמץ בפסח. אכילת המצה נועדה לסמל את המעבר מתרבות של עבדים, שחיים על לחם החמץ המצרי, אל עם הרועים החופשי, אל לחם אבותיהם. אכילת חמץ בחג החירות היא בעיטה בכל הסמלים הגלומים במצה: בחירה בעבדות וויתור על "סיר הבשר", בחירה באלים המצריים שהלחם הוא קורבנם, בעיטה באמונה באל האחד, אל אבותיהם הרועים, שהתגלה בתחילה אל אברהם, שנטש גם הוא בעקבות זאת את מולדתו האלילית והמיושבת ויצא למסע נדודים כרועה צאן.

 

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד