על אהבה ואיבה - יין חלב ודבש כסמלי תרבות בשיר השירים

רקע

 

 

מאז ומעולם חיו בארץ ישראל, זו בצד זו, שתי חברות בעלות תרבויות מנוגדות: האחת - איכרים יושבי קבע והשנייה - רועי הצאן הנודדים. האיכרים גרו באזור ההר, והיו להם שדות, בתים וכרמים. הרועים התגוררו באוהלים ונדדו עם צאנם באזורי ספר המדבר, שדות הבור, החורשים והיערות. בשנים ברוכות גשמים חיו הרועים והאיכרים בשלום, כל אחד באזורי מחייתו, אבל בשנות בצורת הופרע האיזון העדין והרועים עלו עם עדריהם המורעבים על השדות והכרמים והביאו לחורבנם. איבה וחשדנות שררו בין שני הצדדים כבר מראשית האנושות, מן הרגע שבו קין החקלאי קם על הבל אחיו רועה הצאן ויהרגהו. שמותיהם של שני האחים מרמזים לסיבת האיבה הנצחית השוררת ביניהם: הבל פירושו הבל פה, דבר שמתנדף ונעלם. כך רואה האיכר את הרועה –מתנדף עם צאנו ונעלם ומתחמק תוך כדי כך מנטל השלטון, מעול המסים ומאחריות. קין מרמז על קן, קינון ואף קנין. החקלאי אינו יכול לברוח, הוא מוציא את לחמו מן האדמה ועליו לשבת ולקנן  עד שהאדמה תניב את פרייה. בעיני הרועה האיכרים הם בעלי קניין, עשירים ושיכורים, כפי שהם מתוארים בספר ישעיהו: "הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר, שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ; מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף, יַיִן יַדְלִיקֵם. וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל, תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן—מִשְׁתֵּיהֶם" (ישעיהו ה יא-יב);

המתח התרבותי ששרר בין שתי החברות מתבטא באופן סמלי גם דרך משקאותיהם. הרועים שותים חלב, לעולם לא יין. כאשר הנביא ירמיהו רוצה להוכיח את עם ישראל על שנטשו את מצוות אלוהיהם, הוא מביא לפניהם את משפחת בני ריכב, רועים נודדים בספר המדבר ליד ירושלים. הוא מציע להם לשתות יין ותשובתם מלמדת את תושבי ירושלים נאמנות מהי:

".. ויאמרו לֹא נִשְׁתֶּה יָּיִן כִּי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אָבִינוּ צִוָּה עָלֵינוּ לֵאמֹר לֹא תִשְׁתּוּ יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם. וּבַיִת לֹא תִבְנוּ וְזֶרַע לֹא תִזְרָעוּ וְכֶרֶם לֹא תִטָּעוּ וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל יְמֵיכֶם לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רַבִּים עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתֶּם גָּרִים שָׁם.. ": (ירמיהו ל"ה, ו'-ז'). יין בעיני משפחת ריכב הוא מקור לפורענות ולשחיתות מוסרית מקצרת חיים. בית שדה וכרם מסמלים בעיניהם שעבוד.

 

לעומת זאת, חלב, חמאה ודבש, משקאות הרועים, מסמלים בעיני האיכרים הרס וחורבן. הנביא ישעיהו שמנבא נבואת חורבן קשה על ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל, מתאר אותו במלים הבאות:

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן. וְהָיָה מֵרֹב עֲשׂוֹת חָלָב יֹאכַל חֶמְאָה כִּי חֶמְאָה וּדְבַש יֹאכֵל כָּל הַנּוֹתָר בְּקֶרֶב הָאָרֶץ... וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה כָל מָקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כָּסֶף לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת יִהְיֶה" (ישעיהו ז', כ"א-כ"ג):
"ביום ההוא", יחרבו הכרמים והכורמים יהפכו בעצמם לרועים, שנואי נפשם. לא יהיה להם יותר יין אבל הרבה מאד חלב ודבש, מפני שכל הכרמים יהפכו לשטחי מרעה לצאן ולבקר. הדבש המדובר הוא דבש דבורי בר שחיות ביערות ובשדות הבור, אזורי המרעה ולכן מטבע הדברים הרועים הם שמוצאים אותו. לחקלאים יש דבש אחר – דבש פירות כפי שנזכר בשבעת המינים, אך הוא יעלם עם חורבן החקלאות..

שיר השירים
יין, חלב ודבש נזכרים גם בשיר השירים. קיים קשר בולט בין מגילת שיר השירים לספר ישעיהו, שמתבטא בצירופי לשון יחודיים לשניהם.  לדוגמה הביטוי " אֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כָּסֶף", בישעיהו פרק ז נמצא   בשיר השירים (שירה"ש א יא). גם המלה דוֹדי ככינוי לאהוב בשיר השירים, (שירה"ש א, יג, טו ועוד) פותחת את משל הכרם בספר ישעיהו.: "אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי, שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ" (ישעיהו ה א).

 

לאור זאת ניתן לפרש את שיר השירים מזווית ראיה חדשה. ששמה דגש על מוצאם של שני גיבורי העלילה, הדוד והרעייה. הוא רועה צאן שמגיע עם צאנו לירושלים. (שירה"ש א, ז) היא נערה, ממשפחת  כורמים אמידה שחיה בירושלים (שירה"ש א ו) . דמות שלישית בעלילה הוא המלך שלמה. יתכן כי הוא דמות אמיתית, המלך שמחזר אחרי הנערה במטרה להביאה אל ארמונו, או דמות דמיונית  שמסמלת את העושר, הפאר וכל מה שהוא ההיפך מעולמו של הרועה (שירה"ר א, א-ד;ט-י ועוד).

פרושים רבים נכתבו על שיר השירים. חז"ל רואים במגילה אלגוריה שמתארת את היחסים בין הקב"ה לעם ישראל.  אחרים רואים בה אוסף של שירי אהבה, עם עלילה או בלעדיה. כך או כך חוקרים ופרשנים רבים מסכימים כי שירי האהבה משקפים בעיקר את חלומותיהם של גיבורי המגילה ולא את מימושם בפועל. שני האוהבים מחמיצים האחד את השני ואת ההזדמנות לממש את אהבתם שוב ושוב. לא תמיד ברורים הגורמים המפרידים ביניהם. ניתן לראות, לאור הקשר שבין מגילת שיר השירים לספר ישעיהו, כי חלק מן הגורמים המפריעים נובעים מהשתייכותם של שני הגיבורים לשתי החברות שעויינות זו את זו. גם אישיותם, שעוצבה על ידי מוצאם התרבותי שונה לחלוטין, אפילו הפוכה, ומחבלת באהבתם.

האהוב הוא רועה נודד שאינו מסוגל להישאר במקום אחד וגם אינו יכול להימצא עם עדרו בתוך מקום ישוב.(שירה"ש א ז-ח). הוא מסתובב עם עדריו ודומה לצבי או לעופר אילים, מקפץ ומדלג, הולך ובא שוב ושוב .(שירה"ש ב', ח'-י"ב). מידי פעם הוא נעלם והנערה מחפשת אחריו (א', ז'-ח'; ג', א'-ה') ומסתכנת באיבוד כבודה ושמה. הוא הרפתקן שמציע לה להצטרף לנדודיו ולעולמו ההרפתקני: אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה, אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי; תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן, מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת, מֵהַרְרֵי נְמֵרִים (שירה"ש ד', ח'). אבל היא באישיותה "גן נעול, גל נעול מעין חתום" (שיה"ש א, ח), כבולה בין חומות העיר והמסורת  ואינה יכולה לפרוץ אותם מבלי להיענש: מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי; נָשְׂאוּ אֶת-רְדִידִי מֵעָלַי, שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת.. (שיה"ש ה', ז'). בתמורה היא מציעה לו לצאת לטיול אל עולמה המעובד והמיושב, אל הכרמים והכפרים – שם היא מבטיחה לו את אהבתה. (שירה"ש ז', י"ב).

הדבש  החלב והיין שנזכרים במגילה מדגישים את הפער הקיים בין שניהם.: "דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ " אומר לה אהובה הרועה. (שירה"ש ד, ח) אבל היא הכורמת חולמת: הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן  (שירה"ש ב, ד) הוא רוצה לגמוע משני העולמות "אָרִיתִי מוֹרִי עִם-בְּשָׂמִי, אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם-דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם-חֲלָבִי (שירה"ש ה, א). אך היא מציעה לו רק את עולמה  אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח, (שירה"ש ח', ב'). היא רוצה להציג  אותו בבית אמה, אך יודעת כי משפחתה האמידה תבוז לה על בחירתה: אִם-יִתֵּן אִישׁ אֶת-כָּל-הוֹן בֵּיתוֹ, בָּאַהֲבָה--בּוֹז, יָבוּזוּ לוֹ (שירה"ש ח, ז). אחיה מתכננים עתה את חתונתה ואת הכסף שיקבלו עם  נישואיה: אִם-חוֹמָה הִיא, נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף ( שירה"ש ח', ט').

רגע ההחמצה הגדול ביותר של מימוש אהבתם מתרחש דווקא כאשר האהוב מגיע בסופו של דבר אל ביתה, אך היא שנמצאת כבר במיטתה, מהססת לפתוח והוא נעלם. הוא אינו ממתין או מתעקש אלא מתנדף  כרועה ושוב היא מחפשת אחריו. המוטיב החוזר בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי. (שירה"ש ה, ב-ח)  מביא בסופה של העלילה לכניעתה של הנערה לכבלי החברה שממנה  באה ואותם לא תוכל לפרוץ. היא נכנעת לאחיה ולאהבת הבצע שלהם. (שירה"ש ח, יא-יב) ומבינה כי אין בעולם מקום שבו יוכלו לממש את אהבתם. היא חומה וחייה הם בגן מוגן בין החומות (שירה"ש ח, י) הוא צבי או אייל, מקפץ על ההרים.  בסוף המגילה הוא יושב עם חבריו הרועים ומבקש ממנה, הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ—הַשְׁמִיעִנִי  והיא מודיעה לו על בכאב על החלטתה:  בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים. 

 

 

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד