"עַל הָרֵי בְשָׂמִים" (שיה"ש ח', י"ד) - על מקומו וייחודו של הריח במורשת ישראל

 

 

כשאומרים ריח - אומרים אף, אומרים אף אומרים נשימה ואפשר גם נשמה וכשאומרים נשמה, נוגעים כבר ברוח. כל אלה, נקשרים לבריאת האדם: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים..." (בראשית ב', ז'), בדרך מאוד קרובה קבל האדם את רוחו, מן האיבר המופקד על ריח, חוש יחידי שאינו חדל לפעול גם כשאנו ישנים, ומכאן ואילך מתקיים שיח מיוחד בין הקב"ה לאדם ולעם; שיח של 'ריחות': כבר חז"ל יצרו קישור לשוני ורעיוני בין רֵיחַ וְרוּחַ : "מנין שמברכין על הריח - שנאמר: (בתהלים ק"נ) כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ. איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו - הוי אומר זה הריח" (בבלי ברכות מ"ג, ע"ב). רד"ק בפירושו למזמור קי"ט בתהילים מייחס לחוש הריח את החכמה, זאת בשל מיקום חללי האף בקרבת המוח: "ומה שצריך לבאר הוא חוש הריח. והוא מיוחס אל החכמה, לפי שנקבי האף קרובים אל שני חללי המוח המוקדמים" (רד"ק לתהילים קי"ט).

בחטא אדם וחווה השתתפו ארבעה חושים, חסר חוש הריח: "וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן" (בראשית ג ד); "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם" (בראשית ג', ו') ; "וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (בראשית ג', ו'), ולכן ריח הוא חוש יחיד שלא נטמא. תהליך הרגיעה והסליחה של הקב"ה, שחתם את טיהור העולם ושיקומו בפרשת נוח, מסתיים בהקרבת קורבן לקב"ה ובתגובה: "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם" (בראשית ח', כ"א). נעים לדבר על ריח במובן הטוב שבו, אך חשוב לזכור כי קיים גם ריח רע, שהפך ביטוי לעניין לא חיובי: זה מריח לא טוב! 'שיר השירים רבה' מתאר כיצד עם ישראל במעשה העגל נתן 'ריח רע', ותקנו מאוחר יותר ל'ריח טוב': "ר"מ אומר... נתנו ישראל ריח רע ואמרו לעגל (שמות ל"ב) אלה אלהיך ישראל" (שיר השירים רבה א'). התיקון: "נתנו ישראל ריח טוב מלפני הר סיני ואמרו (שמות כ"ד) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע " (שיר השירים רבה א'). יש כאן סגירת מעגל של 'שיח ריחות' המסתיים בקבלת הַדִּבְּרוֹת: "כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בְּשָׂמִים" (בבלי, שבת פ"ח, ע"ב).

עניין נוסף הקשור בריח במקורות הוא הרחת ריח טוב לאחר הארוחה: "אין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה" (משנה ברכות ו'. ו'), או בערב שבת: "נותנין מוגמר על גבי גחלים בערב שבת עם חשיכה" (תוספתא, שבת א', י"א). ריח נעים זה נוצר משריפת צמחים או שְׂרָף על גבי גחלים, כפי שמוסבר בהקטרת הקטורת בבית המקדש: "וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה' וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה" (ויקרא ט"ז, י"ב) הגחלים, נקראים בארמית 'גומרא' (גֻּמְרָה) ובערבית 'ג'וּמְרָה', ומכאן נגזר הביטוי המוכר: "לברך על המוגמר", שהוסיף למובנו גם ביטוי המצביע על הבאת תהליך לידי גמר או סיום. השורש ג.מ.ר. עניינו איפא, שימוש באש הגחלים לשם העלאת והפצת ריח, כפי שמסביר הרמב"ם: "אין מברכין על המוגמר עד שתעלה תמרתו" (הרמב"ם הלכות ברכות ט', ב').

מוריה חריפה (צילום: נגה הראובני)

השורש ג.מ.ר, מצביע על מילה נוספת בארמית והיא - לימוד, שהרי כולנו מכירים ואף מתפלפלים עם דפי 'הגמרא'. דמיון לשוני זה מחזק את החיבור הרעיוני שבין ריח ורוח, בין המוחשי למופשט, המתבסס גם לנוכח העובדה כי לריח כמו לרוח אין גבולות, גם קשה לְכַמֵּת (כמות) או להגדיר את שִׁעוּרוֹ. המנהג להריח בשמים בטקס 'ההבדלה', עם יציאת השבת מחזק את מקומו של הריח כמקבילתה של רוח השבת הייחודית - 'נשמה יתרה'. זו ניתנת לאדם עם פרוש השבת וקיים קושי גדול בפרידה ממנה. הרחת הבשמים מאפשרת מעבר רךְ לימות הֶעָמָל בשבוע. חז"ל דורשים את הפועל 'וינפש', כצרוף של ווי+נפש, המתבטאים את תחושת האבידה: "אמר רבי שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקדוש ברוך הוא באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר (שמות ל"א, י"ז) 'שבת וינפש', כיון ששבת ווי אבדה נפש" (ביצה ט"ז, ע"א; תענית כ"ז, ע"ב).

בתחום הריח נמצא מילים שונות, המעידות על מקומו וחשיבותו של הנושא: מוּגְמָר, רֵיחַ, בֹּשֶׁם, שֶׁמֶן, תַּמְרוּק, אַבְקַת רוֹכֵל, נִיחוֹחַ, מוֹר, רֶקַח, רֹקַח, רֹקֵחַ, נֵרְדְּ, נְכֹאת ועוד. די אם 'נריח' את הפסוק: "מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימְרוֹת עָשָׁן מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל" (שיר השירים ג', ו'). ונתבשם מארבעה מושגי ריח שונים בפסוק אחד: הדוד רואה את נערתו הרועה, מגיעה בענן אבק, אך באהבתו אותה הוא רואה בה ענן של קטורת מחומרים משובחים.

ניתן להמשיך ולהתבשם עם ריחות במקורות השונים, אך המקור העתיר ביותר בתיאורי ריח הוא 'שיר השירים'; במגילה קצרה יחסית (117 פסוקים), מוזכר ריח כ-50 פעם. בפרק א' המכיל 16 פסוקים בלבד, מצוי ריח 5 פעמים: "לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים" (שיה"ש א', ג') ; "שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ" (שיה"ש א', ג') ; "נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ" (שיה"ש א', י"ב) ; "צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי"(שיה"ש א', י"ג) ; "אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי" (שיה"ש א', י"ד). מגילת 'שיר השירים' זכתה לפרשנויות רבות במהלך הדורות, החל משיר אהבה מסוּגָה (ג'אנר) מוכרת של שירי אהבה קדומים של עמים אחרים, ועבור לפרשנות הטוענת כי לא מדובר כלל בשיר אהבה בין עלם לעלמה, אלא בשיר אהבה שבין כנסת ישראל לקב"ה. תיאורים ציוריים ונועזים במגילה הובילו אף לויכוח בקרב חז"ל האם לכלול את המגילה בין כתבי הקודש. ר' עקיבא, אשר בזכותו אנו יכולים להתענג על המגילה פסק: "שאין כל העולם כלו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל. שכל הכתובים קדש, ושיר השירים - קודש קדשים" (משנה ידיים ג', ו'),

נגה הראובני, מייסד נאות קדומים,1  טען כי שיר השירים רצוף בתיאורי טבע וחקלאות של מחוזותיה השונים של ארץ ישראל. בין השאר, מדיפים הפסוקים את ריחם הבולט של צמחי ריח רבים המאפיינים את הארץ כמו, הנרקיס tazetta Narcissus, המזוהה אצל נגה עם "שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים" (שיה"ש ב', א') ; הסמדר "וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ" (שיה"ש ב', י"ג), התפוח שנגה מגדיר כעוזרד מצוי Crataegus aronia, "וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים" (שיה"ש ז', ט'), הדודאים "הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ" (שיה"ש ז', י"ד); ועוד. לדעתו שיר השירים הוא סיפור אהבה הנרקם בין עלם ועלמה, אשר נפגשו בסביבות ירושלים בעת עלייה לרגל בפסח. במילות החיזור ביניהם מתאר כל אחד את מחוזות ילדותו: העלם (הדוד), מזכיר את הר הלבנון, עדרים הגולשים מן הגלעד וּבְרֵכוֹת בחשבון. הרעיה, מביאה תיאורי יערות וכרמים מאזור השרון, ומעידה על עצמה שהיא חבצלת השרון: "אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן" (שיה"ש ב', א'), המזוהה על ידי נגה עם צבעוני השרון Tulipa agenensis sharonensis, (תת מן של צבעוני ההרים). נופי הארץ הרבים שבמגילה וריחותיהם הבולטים, הביאו את נגה למחשבה כי ר' עקיבא, בן דור החורבן הגדול, חזה בגלות העם ובניתוק מן הארץ. מתוך ראיה חכמה, המבוססת על אמונה חזקה, ראה ר' עקיבא במגילה אמצעי נחוץ לביסוס וחיזוק הגעגועים לארץ, שכן נופי הארץ וריחותיה יסייעו לעם לזכור את הארץ, ולהעביר מסר זה דור אחר דור. זיכרונות אלה יהוו בסיס לשאיפה לשוב 'הביתה'. 

חנה ואפרים הראובני, הוריו של נגה, עלו לארץ ישראל בעליה השנייה (1906). הם הדגישו את ייחודו של עם ישראל אשר לקח עמו אל הגלות את כתביו, המכילים תיאורים מפורטים של נופי הארץ וצמחיה. אלה סייעו, לשיטתם, בביסוס ושימור תבנית הארץ בלב הגולים משך דורות ותרמו תרומה אדירה לגעגועים התמידיים בלב היהודי אל הארץ, געגועים שסייעו לשוב אל ארץ האבות לאחר דורות של גלות. תופעה ייחודית זו הוגדרה על ידי פרופ' יוסף קלוזנר 'פלא היסטורי'.2  הראובנים למדו כי לריח צמחי הארץ מקום ייחודי ברוח העם שלקח עימו לגלות. לדעתם, העובדה כי ארץ ישראל מבורכת במספר מיני צמחים הגדול בעולם, וביניהם צמחי ריח רבים, השפיעה על בני ישראל אשר גדלו על "הָרֵי בְשָׂמִים" (שיר השירים ח', י"ד), ובינות "רֵיחַ שָׂדֶה" (בראשית כ"ז, כ"ז). לדעתם, בני ישראל קלטו את ריחות הצמחים במוחם, והללו הפכו לזיכרון צרוב ולקשר נפשי. עקרון הבא לידי ביטוי בשילוב ריח צמחים בחיי היום יום ובפולחן: הדלקת מנורת המקדש לֻוְותה בהקטרת קטורת;3  חז"ל אמרו: "שלשה משיבין דעתו של אדם אלו הן קול ומראה וריח" (ירושלמי ברכות נ"ז ב), ובביטוי "רֵיחַ נִיחוֹחַ" (שמות כ"ט, י"ח) שפירושו ריח המשיב לנפש את מנוחתה. חשיבות הריח מתבטאת במנהג בִּשּׂוּם הבגדים, המכונה 'גימור הכלים' 4  בברכה השגורה 'יבושׂם לך', באופן בולט במנהג 'ההבדלה', בצאת השבת, ובהרחת בשמים בשבת בבית הכנסת5 ביום השבת, ברגעים בהם הנפש רגישה יותר:  "ובקדושת רגעי מוצאי שבת, עת תהמה הנפש ביותר, יברכו על האור ויריחו את הבשמים ברטט קדושה".6  חשיבותם של ריחות צמחי הארץ, העניקה לדעת הראובנים גם שמות לתינוקות: בָּשְׂמַת, צֳרִי, צְרוּיָה, הֲדַסָּה, מִבְשָׂם יִבְשָׂם, טָפַת, לוֹט זִלפָה, קְטוּרָה, קְצִיעָה, מְרָרִי ואולי אף מִרְיָם וְיִרְמִיָה וכפי שמסביר המדרש מָרְדֳּכַי (מָר-דְּרוֹר).

הראובנים סברו כי ריח צמחי הארץ, נטמע במוחם של בני ישראל ועבר בתורשה מדור לדור, וסייע לחיזוק הגעגועים לארץ ישראל. בדומה ליכולתם של העופות לנדוד ולחזור לארץ מוצאם: "עברו דורי דורות, ואבות מסרו לבניהם ובניהם לבני בניהם מלשד מוחם ומכוחותיהם, כוחות הגוף וכוחות הנפש, וכוחות הריחות והבשמים האצורים בנפשם... ויחד אתם עברו הגעגועים לאור ולבשמים בירושה... לעדות השונות... בכל מקום שהן... כן יתגעגעו עופות הנדוד בכוח התורשה לבד... כן יתגעגעו בנפשם בני ישראל בארצות גלותיהם לאור ולריחות הבשם... אשר לא בעיניהם הם ראוהו ולצמחי הבשם אשר לא אפם הריחם...".7

המשורר שאול שטרניחובסקי, שהיה מקורב להראובנים ומבאי ביתם, גדל באזור כפרי שבחצי האי קרים. אחת הבלדות שכתב מבוססת על סיפור-עם ממחוז ווהלין שבאוקראינה, המספר על אוֹטְרְוֹק, בחור אציל ולוחם ללא חת, שברח מאימת השליט ולאדימיר, שרדף אותו. הוא הגיע לחבל אַבְחַזְיָה (גיאורגיה), התמקם ומצא שם כבוד, נשים ותענוגות. לימים, מת ולאדימיר האכזר, ושלחו להחזיר את אוטרוק הביתה. אולם, ניסיון אחר ניסיון נכשל; לא עזרו מילים או שכנועים, גם לא מנגינות ושירים מוכרים, בניסיון אחרון ונוסף, השליכו לפניו צרור של צמחי הַיֶּמְשַׁן. וללא הסברים, מסתיימת הבלדה במילים:

"אֲפֹרִים מֶרְחַקִּים... הַיוֹם אַךְ זֶה אוֹר...
וּפַרְסוֹת הַסוּסִים נִזְהָרוֹת...
אוֹטְרוְֹק בָּא וּבְכַפּוֹ הָעֵשֶׂב בַּצְּרוֹר,
מֵרִיחַ וְחוֹזֵר מֵרִיחַ - בַּדְּרוֹר,
             וּדְמָעוֹת עַל לֶחְיוֹ נִגָּרוֹת" (הַיֶּמְשָן/ טשרניחובסקי)

טשרניחובסקי הקדיש את הבלדה להראובנים, משום שקלט מהם את חשיבות הריח בקביעת הזיכרון. ריח הצמח, הוא שהזכיר לגיבור את ביתו, ועורר בו את הגעגועים. באופן דומה, הציע פרופסור זהר עמר, כי יתכן ו "זִמְרַת הָאָרֶץ" שנשלחה ל"איש במצריים" (יוסף),8 הביאה את ניחוח ארץ ישראל, וגרמה ליוסף לחדש את הקשר עם משפחתו ולסייע לה. 

הקשר שבין ריח ורוח נוגע גם בחג החנוכה העומד בפתחנו. אולי מכל החגים, מסמל חנוכה את נצחון-הרוח על החומר, כאשר בכוח הנחישות, האמונה וה'אין ברירה', הצליחו המכבים וחבריהם להשיב את העצמאות למדינה היהודית. המנורה, העומדת במרכז החג, מייצגת חיבור בין חומר ורוח: בין שמן זית ואור; בין 'מקשה אחת' של זהב לריח הקטורת שלוותה את הדלקתה. הנביא זכריה, שחי בממשק שבין חורבן בית ראשון והקמת בית שני, סיכם זאת בשבע מילים משמעותיות: "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת" (זכריה ד', ו')

 

 

1 'נאות קדומים – השמורה הלאומית של טבע הארץ במקורות ישראל'; 2,500 דונם המייצגים את נופי הארץ וצמחייתה הבולטת, כולל שבעת המינים, על המתקנים החקלאיים המתאימים. סיור בשמורה מזמן לימוד מקורות ישראל בדרך חוויתית.
2 יוסף גדליה קלוֹזְנֶר (1874 – 1958), היסטוריון, חוקר ספרות ואיש רוח ממקימי האוניברסיטה העברית. קלוזנר טען כי אין תקדים למהלך זה של שיבת העם היהודי לארצו בהיסטוריה של העמים. ראה: קלוזנר, חדוש היסטורי, עמ' 6.
3 "וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים; בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה" (שמות ל ז)  
4 "אמר רבי יוחנן המהלך בערבי שבתות בטבריא ובמוצאי שבתות בצפורי והריח ריח... אינו עשוי אלא לגמר בו את הכלים" (בבלי ברכות נ"ג א) , מנהג המזכיר את הכתוב: "וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן" (שיר השירים ד י"א).
5 הראובני הדגיש את ההבדל בין עדות אשכנז ועדות ספרד בעניין הרחת צמחים; בעוד שבעדות ספרד מריח כל הציבור צמחים, בעדות אשכנז מריח רק שליח הצבור. הראובני נימק הבדל זה בעובדה כי בארצות ספרד מרובים צמחי הריח, בהשוואה לארצות אשכנז בהם הצמחים מעטים בעיקר בחורף הארוך והקפוא. הראובני א, צמחי הבשם, עמ' 97-96 ,99. הראובני הרחיב והסביר את השימוש בצמחי בֹּשם במועדים החשובים ביותר במעגל חיי האדם: לידה, ברית, שמחות, נישואין ועד לרגעי המוות, ראה: הראובני א, צמחי הבשם, עמ' 108-100.
6 הראובני א, צמחי הבשם, עמ' 97-96.
7 הראובני א, צמחי הבשם, עמ' 97-96.
8 "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה: מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" (בראשית מ"ג י"א)

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד