מה בין מתן-תורה לאזוב?

 

צמח חודש סִיוָן: אֵזוֹב מָצוּי Majorana syriaca

משפחת השפתניים Labiatae (Lamiaceae)

ערבית: זַעְתַר زعتر

 

מתן תורה מיוחס על פי המסורת למועד שבועות הנחגג בתחילתו של חודש סיוון. עיתוי זה מְזַמֵּן חשיבה נוספת על התורה, על התנ"ך בכלל, ועל השפעתם בחיינו. הפעם, נשלב בין צמח חשוב הפורח כעת - הָאֵזוֹב הַמָּצוּי, עם סוגיה חינוכית בפתחו של ספר ישעיהו, המביאה ביטוי חזק של אכזבה מפי האל כלפי עמו, ישראל בתקופת בית ראשון (מאה 8 לפנה"ס); אמנם מקפידים בני העם לבצע את המצוות אחת לאחת, אולם פעולתם טכנית ואין מאחוריה אמונה וכוונה טהורה. גם במרחב החברתי התנהגותם קשה: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת ... וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי.כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם" (ישעיהו א י"א-י"ב).

חג השבועות משלב חומר ורוח; מצד אחד יגיע-כפיים של קציר חיטים בשדות ואפיית 'שתי הלחם' לבית המקדש: "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם... תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה'" (ויקרא כ"ג י"ז),  ומאידך מועד מתן תורה בהר חורב שבסיני: "יום חג השבועות הזה, זמן מתן תורתנו" (מן התפילה), מעמד חשוב של קבלת מסגרת החוקים הייחודית של עם ישראל מאת האל, תורה המאחדת ומייחדת אותו משאר העמים.

 

במקביל, בולט בעת הזו ברחבי הארץ בקובצי פרחיו הקטנים והלבנים הָאֵזוֹב הַמָּצוּי. ומה בין אזוב לסוגיית קבלת התורה? אפשר כי תואם הוא בפריחתו הלבנה את לבוש הלבן ומאכלי החלב של שבועות, אולם יתכן כי האזוב בשיא פריחתו בא לתת לנו תזכורת סמלית למשמעותה הנכונה והאמתית של התורה שקבלנו; כאילו בא לרַמֵּז כי לא מערכת החוקים הטכנית היא שחשובה, אלא היישום הנכון והכֵּן שלה, כאשר החוקים מביאים עמם מוּדעות המובילה לחברה הגונה, ערכית ובעלת משמעות. רק שילוב נכון בין יישום טכני לבין ערְכֵי לב מבין, המזדהה עם הזולת יעמדו במבחן.

 

אזוב 1

אזוב פורח בנאות קדומים, צילם נגה הראובני

 

על מנת לבדוק את התאמת האזוב לתפקיד, נכיר את סגולותיו ותכונותיו: האזוב הוא בן-שיח שכיח, צמח סלעים מלבין, שגובהו כ-40-30 ס"מ, עליו מעוגלים דמויי ביצה, גדולים יותר בחורף בהשוואה לגודלם בקיץ, בהתאמה למשק המים. מגע בעלים גורם לקרע בשערות בלוטיות,  המשחרר ריח בולט ואופייני של שמן אתרי. המרכיבים הפעילים בשמן זה (תימול וקרווקרול) הם בעלי יכולת אנטי בקטריאלית, אנטי פטרייתית, נוגדת דלקות ואף כאבים. תכונות אלה הפכו את האזוב לחשוב מבין צמחי הרפואה העממית, והוא משמש להרגעת כאבים, ריפוי, חיזוק הזיכרון ולהרגעה.

אזוב 2

 

ציור של אזוב בסוף שלב הפריחה. ניתן לראות את השערות המקנות לצמח מראה אפרפר. צייר: שמואל חרובי

לאנציקלופדיה שבקשו הראובנים לפרסם: אוצר צמחי ישראל (1927-1923)

 

הפריחה, מתחילה בתום האביב ונמשכת אל הקיץ (אפריל-ספטמבר). הפרחים בעלי כותרת דו-שפתנית, ערוכים בתפרחת דמוית שבולת בגודל של כ- 4 מ"מ, עמוסי צוף ומואבקים על ידי צרעות, דבורים ואף נמלים וחיפושיות. דבש דבורים מן האזוב ידוע בניחוח וטעם ייחודיים. האזוב גדל ברוב חלקי הארץ ונפוץ בארצות שבמזרח הים התיכון. שמו הלטיני - Majorana syriaca, מעיד מצד אחד על גדולתו הרבה לאדם – MAIOR (גדול), או על סגולה לעורר תשוקה ואהבה – AMOR, והצרוף syriaca על אזור תפוצתו - סוריה.

אזוב 3  אזוב 4

   פרחים של אזוב מצוי

הערבים מכנים 'זעתר' מספר צמחים המתאפיינים בשמן אתרי ייחודי, כמו קורנית מקורקפת, זוטה לבנה, צתרה ורודה ועוד. אולם רק האזוב המצוי נקרא בערבית - 'זעתר', ללא תוספת, ואילו לשאר מוצמד שם לוואי, כמו 'זעתר אַ-שַי' ('אזוב התה' לזוטה הלבנה). עניין זה מקביל לכתוב במקורות: "אזוב... ולא אזוב שיש לו שם לווי" (בבלי סוכה י"ג ע"א).

 

לא קל בית הגידול הסלעי של האזוב, הַמְּזַמֵּן סביבה 'קשוחה' וכן מיעוט של אדמה ומים, אולם התנאים הקשים אינם מפריעים לאזוב להשפיע מטובו הן כתבלין והן כחומר מרפא כל השנה, ללא כל הפוגה. אלה מעידים על התמדה, הסתפקות במועט, צניעות וענווה; תכונות שהפכו את האזוב סמל לטוהר וצניעות במקרא. לעיתים, כמו ב'פרשת מצורע' שבספר 'ויקרא', מופיע האזוב בלוויית הארז, צמח (עץ) המסמל את היפוך תכונותיו ומבטאות גאווה, פינוק והתנשאות.[1] חנה ואפרים הראובני, הוריו של נגה, מייסד נאות קדומים, הדגישו את הצרוף הייחודי שהשכיל עם ישראל לעשות באיחוד ארז ואזוב ל"זוג" המציג ניגודיות: "ישנן עוד ארצות אשר שני צמחים האלה גדלים בהן יחדו; ולא מצאנו ביניהם שם כל קשר שהוא. יותר מזה: גם בארץ ישראל גופא ובארצות השכנות חקרנו ולא שמענו בין תושביהם על קשר בין שנים אלה".[2]

 

האזוב, פורח בלבן לקראת מתן תורה, החג בו התכנס העם בבית המקדש לעצרת, כאילו לחדש את הברית ההיא בהר חורב, כשהוא נושא בידיו את ביכורי פרי- אדמתו, חומר ורוח יחדיו! והאזוב, בדרך שקטה, פורחת וריחנית, מזכיר לכולנו מבית גידולו הקשוח, כי גם כשאין בית מקדש, הכיוון הנכון הוא התמדה בטוהר, צניעות וענווה, הסתפקות במועט ויכולת עמידה בתנאים קשים... האם לא באלה עיקר תורתנו? 



[1] "וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְלָקַ֧ח לַמִּטַּהֵ֛ר שְׁתֵּֽי צִפֳּרִ֥ים... וְעֵ֣ץ אֶ֔רֶז... וְאֵזֹֽב"(ויקרא י"ד ד). מדרש תנחומא מנמק את הצרוף ארז ואזוב: "ולפי שהגביה עצמו כארז באה עליו הצרעת . . . ולפי השפיל עצמו (כאזוב), לפיכך מתרפא על ידי האזוב".(תנחומא, מצורע סימן ח').

[2] א. הראובני, מה לארז ולאזוב?, הטבע והארץ ג, תל אביב תרצ"ה. עמ' 7.

 

 

 

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד